מה המשותף לסמ"ע, ש"ך, ט"ז, מג"א, של"ה, נודע ביהודה, הפלאה והקצוה"ח?

במקום שבעלי "תשובה" עומדים - ה"שואל ומשיב" - רבי יוסף שאול נתנזון

אחד מגדולי כותבי השו"תים היה רבי יוסף שאול הלוי נתנזון, אשר כיהן כרבה של העיר לבוב, אך שימש כתובת הלכתית למענה - לשאלות חמורות מכל רחבי העולם.
למעונו נשלחו אגרות מניו-יורק, ארץ-ישראל, רוסיה, איטליה, גרמניה והולנד, ואפילו מאלג'יר ומהודו.
לעיתים היה מקבל מעל חמישים מכתבים ביום, ואפילו ביומו האחרון עלי אדמות כ"ו באדר הראשון תרל"ה, הכתיב לתלמידו תשובה לשאלה שהגיעה באותו היום.
בהקדמתו ל"שואל ומשיב", כתב: "מי אנכי כי אבוא עד הלום להציב לי יד, לעשות לי שם כשם הגדולים אשר בארץ וכו'. והנה הדברים האלו הרהיבוני, כי בכל זאת אנכי הצעיר מצעירי הלוים שבשבט לוי הנני, ורוב מבארי השולחן ערוך היו הכהנים הלוים, בעלי הסמ"ע והש"ך היו כהנים, הט"ז והמגן אברהם והשל"ה היו לווים, ובזמנינו אלו הנודע ביהודה וההפלאה היו לוים, והקצות החושן כהן, כולם זכרם לברכה, ואף כי ערכם גדול הרבה מערכי, בכל זאת אני מסתבך בסבכי הארזים הגדולים בני לוי למשפחותם.

העורך

לן בעומקה של הלכה

החזון איש (אמונה ובטחון פ"ג אות י) הביא את דברי הטור בהקדמתו לחושן משפט: "שגדרי הגזל והחמס אינן נפתרין על פי דעת בני אדם רק על פי חוקי התורה, וכל שהוא נגד הדין הוא גזל - אף שאין בני אדם מסכימים עליהם בבחינת הרגש. וכל מעשה שהוא בדין הוא קיום משפט - אף שזה נגד דעות האנושיות."
ומוסיף החזון איש (שם אות יד) לבאר כמה גדולה ההשלכה של הדין על איש ישראל, מתוך מעשה שהיה במלמדים שבאו לעיר אחת, וחששו המלמדים מהסגת גבולם ורצו לגרשם: "אם הדין אוסר המלמדים, מותר לגרשם ע"י המושל ומצוה לגרשם - אין כאן מלשינות ומסירות ופחיתיות לגרש ישראל ע"י זרים, אלא יש כאן מצוה לקיים הדת על תלו. ואם הדין מתירם, המגרש הוא מסור, ויוצא מכלל ישראל. וכל ישראל עיניהם נשואות לדברי השולחן ערוך ולגאוני הדור להגיד ההלכה. ובא הדין לפני ה"שואל ומשיב הגאון רי"ש נתנזון זצ"ל החדור באהבת המשפט, יתאכזר על מלמדי העיר וגוער בהם בנזיפה, אין כאן טענה של פסקת לחיותי, הכל מותר להרביץ תורה, ולדבריו ז"ל הכל נכנעו, המשפט והשלום אהבו, ומי נתן בלבו אהבת המשפט וקנאתו, אם לא מיעוט שינה ומיעוט שיחה ללון בעומקה של הלכה?!"

כתיבה בחול המועד - אימתי היא דבר האבד?

כמובן שאין פינה זו מיועדת לפסיקת הלכה, אך נוכל ללמוד דבר הלכה מתוך שיחו של ה"שואל ומשיב".
בחול המועד פסח שנת תרכ"ט, כתב רבי יוסף שאול הסכמה לספר "משמרת איתמר" להרה"ק איתמר וולגלרנטר מקאנסקיוואלי זצוק"ל.
בהסכמתו כתב: והנה, אם אמנם שלא הורגלתי אף לצוות לכתוב בימים האלו, שכן ישנו חול המועד, בכל זאת, יען כי ביקש שבדעתו להדפיסו תיכף אחר יו"ט אמרתי שהוי מצוה לא משהינן וכו', ומפני כי חול המועד הוא, קצרתי כדרך שקוצרין בחול המועד.

אם יש לך שאלה שתרצה שנעסוק בה בגיליונות הבאים לחץ כאן ושלח אותה אלינו

"הגדה של פסח - דובב מישרים" - חידושים וביאורים, מערכות ותשובות, עובדות והנהגות, פניני תורה ודברי אגדה שנלקטו ונערכו מתורתו של רבי דוב בעריש וויידענפעלד זצוק"ל - הגאון מטשעבין, וסודרו ביד אומן על סדר ההגדה.

"הגדה של פסח - להבין ולהשכיל" - מאת הרב מנחם אביטן שליט"א, והוא פירוש כל ההגדה על דרך פשט המבוסס על המפרשים הקדמונים, באופן הנותן מענה ברור לקושיות המתעוררות בפשט ההגדה. קובע ברכה לעצמו, הקונטרס הנדפס בסוף ההגדה, המברר את כל שיעורי המצוות הנוהגות בליל הסדר.

יאריך הזמן, ואין הזמן מסכים כעת

פעמים רבות העורך מתחבט בשאלה, האם יש צורך לציין תאריך בו נאמרה הדרשה, או נכתבה התשובה.
אמת שלפעמים אין תועלת בידיעה זו, אך כאשר למשל, נאמרו כמה שנים מאמרים על פרשת שבוע, כתיבת השנה בה נאמרה הדרשה תקל על ההפניה למאמר, על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן לבדל בין הדרשות בכותרת שונה.
כאשר באנו לדון בתשובות הלכתיות יש משקל רב לתאריך בו נכתבה התשובה, משום שפעמים יש "סתירה" בין התשובות ונוכל לדעת מה דעת הרב באחרונה. וראו מה שכתב ה"שואל ומשיב" בהקדמתו: וכמה פעמים מצאתי בעצמי איזה סתירה, ובתשובה אחרת כתבתי לתקן, והאדם באשר הוא אדם עלול לזה ובן אדם הוא ויתנחם.
אגב, תאריך אינה מילה בלשון הקודש, ואולי אף משמעותה הפוכה, שהרי אנו מבקשים לציין מועד מסוים, ואילו המילה 'תאריך' באה מלשון 'אורך' - המציינת בהקשר לזמן את משכו ולא את מועדו. אך דומה שלאחר פולמוס "קו התאריך" (ראו גליון 21 מדור "שאלת חכם"), הפכה המילה לחלק בלתי נפרד מן השפה.

עשיית המצות על המאשינע

המכונה הראשונה לאפיית המצות - לא היתה אלא מכונה לרידוד הבצק. לאחר הרידוד היו חותכים את המצות לעיגולים, מחוררים ואופים. את השארית שנותרה מהחיתוכים היו מחזירים למכונה לרידוד נוסף. המכונה קיבלה הכשר מכמה רבנים ובראשם רבי יעקב יוסף אב"ד ברלין.
רק 20 שנה לאחר מכן בשנת תרי"ח, הגיעה המכונה אל ממלכת אוסטריה-הונגריה, ואז פרץ הפולמוס במלוא עוזו.
הראשונים שנזעקו לאסור את השימוש במכונה, היו הגאון רבי שלמה קלוגר ועמו הגאון רבי מרדכי זאב איטינגע גיסו של ה"שואל ומשיב".
פסיקתו של רבי שלמה קלוגר התפרסמה בקונטרס בשם "מודעא לבית ישראל" ועד מהרה הצטרפו לאיסור רבנים נוספים.
הגה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז כתב בתשובה לשואל: "הנה ראיתי תשובות גאוני זמנינו שהסכימו לאסור וצדקו מאוד בדבריהם, הגם כי על קצת דברים יש להשיב אך די לאסור בזה. אולם גם לדעתי הרבה טעמים על פי דין לאיסור אך הם כמוסים אתי כאשר כן קיבלתי מפי מו"ה ז"ל שבכמות אלה הדברים אין לגלות הטעם רק לפסוק הדין בהחלט והשומע ישמע וגו', ולכן בדרך החלט אומר לכם כי העושה מצות על כלי זה הוא חמץ גמור.
בראש הרבנים המתירים עמד ה"שואל ומשיב", וכנגד "מודעא לבית ישראל" שערך רבי שלמה קלוגר - כתב קונטרס בשם "ביטול מודעה". בהקדמה לקונטרס, מתאר רבי יוסף שאול כיצד הלך יחד עם רבני בית הדין ורבנים נוספים לבחון את פעולת המכונה, ואת התרשמותו מהזריזות וההידור שיש בכך.
להיתר הצטרפו גם רבי אברהם יענער, המהרש"ם מברז'אן, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, ה"ערוך לנר", ה"אור שמח" ורבנים נוספים. על היתירם של השואל ומשיב והמהרש"ם, מעניין לציין מה שכתב הגה"ק בעל ה"אבני נזר": שמעתי ותרגז בטני כי נתעורר מחדש לעשות מצות על מאשין. וכבר התעוררו הגאונים הצדיקים והאמתיים ה"ה כבוד אדמו"ר זצ"ל מגור והגאון הקדוש זצללה"ה מסאנדז והגאון הקדוש זצללה"ה מטשעכנאווי לאסור אותם בהחלט ועתה נתעורר מחדש. וחסידים הלכו אל הרב דקהלתכם וכו' והראה להם מכתב מהרב המתיר הוא הרב מבערזאן שהתיר גם מצות אלו. אך מה יועיל זה בהיתרו. הכי גדול הוא מהרב מלעמבערג רבי יוסף שאול ז"ל שהתירם. ועם כל זה לאשר גדולים הנ"ל אסרום בהחלט נתבטלה דעתו, עתה מה יוסיף הרב מבערזאן בהתירו.
נציין, כי בנו של המהרש"ם - רבי יצחק שבדרון טען בתוקף, כי ההיתר שנכתב בשם אביו מסולף, והוא לא התיר זאת מעולם (שו"ת מהרש"ם ח"ט סי' לא). כן אנו מוצאים שהמהרש"ם עצמו כתב בהסכמה ל"אוהל תורה": 'מעולם לא התרתי' (צהר ח"ו עמ' תט).

אם יש לך מושג שתרצה ללמוד עליו בגיליונות הבאים לחץ כאן ושלח אותה אלינו

אמרות המיוחסות ל"אבן עזרא" - (גליון 28)

הרב י.צ.ר. שואל: היכן מובא המאמר המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא 'העבר - אין, העתיד - עדיין, ההווה - כהרף אין, דאגה מניין?'

תגובת המערכת: קצרה היריעה מלדון בכך בגליון שעסק ברבינו ה"אבן עזרא", אך כיון שעלה הדבר, נכרוך יחדיו את הפתגם המיוחס גם הוא ל"אבן עזרא": 'לא תחרוז בשור וחמור יחדיו'.
כפי הנראה, רק בדורות האחרונים יוחסו אמרות אלו ל"אבן עזרא", בפלא יועץ (ערך דאגה) לדוגמא, ציטט בשם חכם סתמי, וכך כתב: כי כבר אמר החכם 'העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין', שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שאירע לו, אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחנו מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם אין תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ה' וישען באלקיו.
הרעיון לכשעצמו כבר מובא בגמ' ביבמות (סג:) בשם ספר בן סירא: אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על העולם שאין שלו.
מקור קדום לשתי אמרות אלו, מופיע בכתב-יד שנדפס בספר אהל חיים (ח"א עמ' 76) ובעמוד האחרון נכתב על שם יצחק מסעודה: בן אדם: על מה אתה נאנח? אם על העבר - אין, ואם על העתיד - עדיין, ואם על הווה - תשובת ה' כהרף עין. ולאחריו מופיעה הפיסקה: לא תחרוז בשור ובחמור, כי אם בשור תקצור במישור, ובחמור תשמור בהר המור.

מבין לקוחותינו