|
|
|
|
|
|
| |
|
מ"ט מונים
אנו מונים בימים אלו לקרבן העומר הבא מן השעורים - שהם מאכל בהמה, הולכים ומתקנים דרכינו להיות ראויים לקבלת לוחות הברית ביום החמישים, ובו קרבים שתי הלחם הבאות מן החיטים - שהם מאכל אדם.
במדור ב"פינת העורך התורני" נעיר האם לוחות הם לשון זכר או נקבה, והאם "לחם" הוא לשון נקבה.
עומדים אנו ימים ספורים לפני יום הילולא דרשב"י החל ביום ל"ג בעומר, אשר נקרא כן גם בפי הנוהגים לספור "ל"ג לעומר", ועל כך במדור "שאלת חכם".
העורך
|
|---|
|
|
|
|
|
| |
|
והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים
רבי אליהו לופיאן היה רגיל לומר בשם רבי ישראל סלנטר, שבכל יום ממ"ט ימי הספירה צריך לקנות קנין אחד ממ"ח קנייני התורה, ויום המ"ט הוא יום חזרה על כל הקניינים.
הקנין הכ"ז הוא "אל תחזיק טובה לעצמך", וביאר בספר בגדי שש (בוכריץ, פ"ו מ"ו): תכתוב בספר מה שלמדת כדי שילמדו אחרים, ואל תחזיק לעצמך את התורה הנקראת טוב, ועל ידי זה תקנה חכמה גדולה יותר.
ובדומה לזה כתב היעב"ץ (בירת מגדל עוז, עליית הכתיבה עמ' קנא) ואם כותב חידושי תורה ומוסר לרבים אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, זכות הרבים תלוי בו, כי יעמיד תלמידים הרבה (ואולי אפשר לומר, שהוא בכלל קניין התורה "הלומד על מנת ללמד", וראה הגהות היעב"ץ (סנהדרין צט.) שכתב על דברי ר"מ "הלומד תורה ואינה מלמדה" - ונראה פשוט שהכותב ומבאר אותה למען יבינו המשכילים והתלמידים יעמדו על האמת וכו', אין לימוד גדול מזה).
|
|---|
|
|
|
| |
|
מדוע כל ישראל אומרים כאיש אחד: "ל"ג בעומר", בעוד שיש הנוהגים לספור: "ל"ג לעומר"?
ראשית נציין שיש ראשונים הנוקטים שאין צריך להזכיר כלל "לעומר" או "בעומר", אלא רק את מניין הימים. ולא זו בלבד, אלא יש הסוברים שמניין הימים אף הוא חלק מהברכה, וכך מונה: "על ספירת העומר שהיום יום אחד" (כן משמעות הרוקח סי' רצד; מרדכי מגילה תתג; ראבי"ה ח"ב ס' תקכו, וראה ביאור הגר"א סי' תפט ס"ק ו). השל"ה (פסחים אות נט) ראה את הדבר כטעות וכתב: מי ששומע הברכה מחברו יאמר אמן קודם שיתחיל לספור היום כך וכו'.
ונזכיר את עיקרי הסברא אם יש לומר "לעומר" או "בעומר": לעומר משמעו שהוא מונה להקרבתו, ובעומר משמע שכעת הוא זמן הקרבתו ואינו אלא ביום הראשון בלבד. אך יש שהקשו שבלילה הראשון הוא מונה קודם ההקרבה ואין שייך לומר לעומר.
ולמעשה השו"ע (סי' תפט ס"א) לא הזכיר כלל מה יאמר, והרמ"א הוסיף תיבת "בעומר", וכתב המשנ"ב (ס"ק ח) וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר דבר זה אינו אלא לכתחילה. ויש שנהגו לספור ב' פעמים. אף שיש מהפוסקים שהזכירו יום זה בשם "ל"ג לעומר", מכל מקום פשט בכל ישראל לקוראו "ל"ג בעומר". יש שרצו לומר שמכיון שיום פטירתו של הרמ"א חל ביום זה, חלקו לו כבוד ונקבע שם יום זה כפי שיטתו. ויש שכתבו ש"ל"ג בעמר" הוא בגימטריה "משה" - רמז שרשב"י היה ניצוץ משה רבינו.
|
|---|
|
| |
|
אם יש לך שאלה שתרצה שנעסוק בה בגיליונות הבאים לחץ כאן ושלח אותה אלינו
אתה שואל, מומחי "נקודה" עונים
|
|---|
|
|
|
| |
|
|
שיח יצחק - דרושים לרבי יצחק אייזיק חבר אשר כמעט ונשתכחו מהעולם. החיבור נערך בהוד ובהדר על ידי הרה"ג ר' יונתן מאיר שליט"א ויוצא כעת במהדורה שניה כדי שישוטטו בהם רבים ותרבה הדעת. ועל גודל יקרת החיבור העיד הרה"ג ר' משה שפירא בהסכמתו, והוסיף שהמהדורה של שנת תרצ"ט - ת"ש הועלתה מתהום הנשיה ע"י הגאון מהר"ש קוטלר זצ"ל, וזוכר אני את הרטט בידיו כאשר הראהו לי בשנת תשל"ו והשאילו לי לימים מספר.
|
|
|
| |
|
|
|
גנזי מרומים הוא ביאור למסכת אצילות לרבי יצחק אייזיק חבר, ונערך אף הוא על ידי הרה"ג ר' יונתן מאיר שליט"א, והושם בקנקן נאה למען ירוץ הקורא בלימוד עניינים נשגבים אלו.
|
|
| |
|
|
משנת הלומדים - משניות מבוארות על מסכת פסחים, שנערכו על ידי הרה"ח ר' יוסף ברויער שליט"א. "משנת הלומדים" מכיל ב' ביאורים: האחד ביאור תמציתי ללשון המשנה, והשני ביאור יסודי ומורחב לבאר את כל העניינים על בוריים.
החיבור נכתב מתוך ניסיונו רב השנים של הרב המחבר בלימוד תינוקות של בית רבן, והקניית הדרך הנכונה ללימוד המשניות. הספר מעוטר בהסכמות נלהבות על התועלת העצומה שבחיבור זה.
|
|
|
| |
|
הטבה למנויים לפרסום ספרים חדשים חדשים - לחץ כאן
|
|---|
|
|
|
| |
|
זכר ונקבה בראם
בגיליון הקודם הבאנו את תשובתו של הרמ"א למהרש"ל, שאינו מקפיד על זכר ונקבה משום שלא למד את חכמת הדקדוק.
ידועים דברי האבן עזרא (הובא בתוס' יו"ט תמיד פ"ה מ"ד): 'כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו'. ורבי משה זכות (קול הרמ"ז שם) כתב, שודאי לא אמר כן האבן עזרא, אלא רק כלפי המילים שמצאנו שהם גם זכר וגם נקבה (יובא להלן).
רבי אליהו מזרחי (בראשית ח', י"א) מעיר שזולת הזכר והנקבה אין הדברים מצד עצמם זכר ונקבה, אלא משתנים לפי הלשון, כגון: "בגד" הוא זכר, אך אם נכנהו "שמלה" הרי היא נקבה. ואולי זו כוונת האבן עזרא שדבר שאין בו רוח חיים אין שייך בו זכר ונקבה.
כיום נדרש מהעורך התורני לדייק בכתיבתו ולא להחליף בין לשון זכר לנקבה, אך פעמים שכללי הלשון המקובלים מתנגשים עם המקורות התורניים, ויש לשקול את הדרך המתאימה לילך בה.
ישנם מילים שמצאנו בתורה שהם גם זכר וגם נקבה, ויש שלשון חכמים השתנתה מלשון תורה.
הגמרא (קידושין ב:) מבארת שדרך משמשת בלשון זכר והן בלשון נקבה. רש"י (בראשית ל"ב, ט') מונה: מחנה, אש, שמש ורוח שהוזכרו בכתוב כזכר וכנקבה. דונש בן לברט מוסיף: קיר וכוס, ואנו הורגלנו ששיעור חזון איש לרביעית הוא כמנין "כוס הגון". תוספות (כתובות ה. ד"ה שמא) מביא ששבת הוזכרה בכתוב בשני הלשונות, ואנו רגילים לברך זה את זה ב"שבת שלום ומבורך".
רשות היא נקבה כמו שדקדקו התוספות (ב"ק מט: ד"ה ברה"י), אולם בש"ס ובראשונים הרבו לייחס לשון זכר לרשויות השבת, והעורך צריך להתבונן מהו סגנון החיבור, ועד כמה אפשר לשנות בלי שיורגש שהוא פוסח על ב' הסעיפים.
לוחות - בתורה נאמר "שני לוחות", "לוחות הראשונים", אך חכמים אמרו: לוחות ראשונות ושניות.
בפרשת אמור נאמר: 'שני עשרונים יהיה החלה האחת', ודרשה הגמרא (מנחות צד.) שאף שתי הלחם באים משני עשרונים. וביאר המשך חכמה שהלימוד הוא מכך שנאמר 'יהיה' לשון זכר, ולא 'תהיה' המתאים לחלה שהיא לשון נקבה דורשת הגמרא את הפסוק לשתי הלחם (לדעת המשך חכמה מוכח שאף דבר שאין בו רוח חיים התורה הקפידה על הלשון השייכת בו. אמנם דעת התוס' רי"ד שהדרשה היא מכך שתיבת 'יהיה' מיותרת). אך יש להעיר, שלפי זה לא מובן מדוע נקרא הקרבן "שתי הלחם" ולא "שני הלחם", וראה בתוס' (שם ד"ה שתי) שכתבו שלחם הוא גם לשון זכר וגם נקבה.
עוד נקודה שכיחה שראוי לתת עליה את הדעת, האם יש לכתוב "הקשה בגמרא" או "הקשתה הגמרא" או שעדיף להמנע ולנקוט לשון סתמי "הקשו בגמרא". ומכל מקום יש לשים לב ש"ש"ס" או "תלמוד" לשון זכר הם.
|
|---|
|
|
|
| |
|
יחס הרבים אל העצם, והאם המִסְפָּר זכר או נקבה?
רבים העירו (הכתב והקבלה - דברים ט"ז, ט', עמק המלך - גירושין ד', י"ב, רש"ר הירש - בראשית א' כ"ח) מדוע במניין הזכרים אנו משתמשים בלשון נקבה: שלשה ארבעה וכו', ואילו את הנקבות אנו מונים בלשון זכר: שלש ארבע וכו' ולא להפך.
ישוב טוב לדבר לא מצאנו, ונודה לקוראים הנכבדים אם יחכימונו בהסבר, ונפרסם את הדברים בשם אומרם.
אף שאנו נוטים לשייך את סיום הריבוי "ים" לזכר ו-"ות" לנקבה, הרי שאין הדבר מצביע על המין. לדוגמה: רוב רובם של בעלי החיים הכתובים במקרא ריבויים בזכר: "גמלים מיניקות" שתים דובים" (ראוי לציין את דברי הרמב"ן (ויקרא יא ו): שאף שתורים הם לשון זכר ויונה היא לשון נקבה, אמר הכתוב 'שתי תורים או שני בני יונה' - להודיע שאין קפידא בהם, כי השם תור ויונה כולל את ב' המינים).
דוגמה לדבר שמצינו בדברי חכמים את שתי צורות הריבוי הוא "מאכל" - מאכלים או מאכלות ('מאכלות' הנאמר במשלי (ל יד) הוא לשון מאכלת - סכין).
|
|---|
|
| |
|
אם יש לך מושג שתרצה ללמוד עליו בגיליונות הבאים לחץ כאן ושלח אותה אלינו
אתה שואל, מומחי "נקודה" עונים
|
|---|
|
|
|
| |
|
פָּלִינְדְרוֹם (גליון 10)
ר' מאיר ל. כתב בשם ה"פני מנחם", שהמילה "והכהו" נקראת ישר והפוך, רמז שכל צער שמצערים את הזולת חוזר על האדם. והוסיף ר' אריה ד. שהיה מזהיר מאד אנשי חינוך בדבר זה.
ר' מ. ר. ציין לדברי הרב ישראל יעקב וינברג, ש"מי הים" נקרא ישר והפוך לומר שהשיב עליהם הקב"ה את מי הים מב' צדדים.
פינת העורך התורני - עובדות והנהגות ממרן הגר"ח זצוק"ל (גליון 10)
ר' אריה לייב ג. ביקש לציין שמלבד הספרים שהוציא הגר"ח, השתתף בעריכת וההדרת ספרים. ידועים לנו שני ספרים: ספר הרוקח על התורה, וספר שלחן הטהור של האדמו"ר מקאמרנא (קול ברמה גיליון 364).
קושיא ברשב"ם (גליון 10)
שיגר אלינו ר' בן-ציון ו. (בעמ"ס "חמודי ציון" על ערבי פסחים): לענ"ד יש לבאר בפשטות, שר' אבא בר יעקב יצא ידי הבדלה באותה הבדלה ששמע מרבא, והשמש הדליק האבוקה לאחר שכבר בירך "הגפן" קודם שבא לברך על האש, וזאת כדי להסמיך הברכה להנאה מהאש, ומפני כך לא היה יכול ר' אבא בר יעקב לשאול את רבא באותה שעה משום הפסק, שאין לו להשיח עד לאחר ההבדלה.
ולענין תשובת הגר"ח, יש להוסיף דבגוונא כמקרה דידן, לכאורה גם אם היה דאורייתא לא היה לו לשאול עד לאחר ההבדלה, שרק במקום שיש חשש איסור בהוראת החכם יש למנעו מכך, אבל כאן אין כל חשש במה שהדליק אבוקה, ולכן משום דרך ארץ המתין ר' אבא עד שיסיים רבא להבדיל, ואז שאלו טעם הוראתו.
|
|---|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
